1. לפני תביעה כספית שהגיש התובע, בעל רכב אשר ניזוק ביום 5.12.11 באירוע תאונתי בו היה מעורב רכב המבוטח אצל הנתבעת. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריות רכב הנתבעת לתאונה. המחלוקת מתמקדת בשאלת הנזק.
2. לצורך הוכחת הנזקים אשר נגרמו לרכבו בתאונה, צרף התובע לכתב התביעה חוות דעת של השמאי שלומי מרואני אשר בדק את הרכב ביום 6.12.11. מחוות הדעת של שמאי התובע עולה כי הרכב נפגע בשני מוקדים - חזית ואחור. שמאי התובע העריך את הנזק בחלק האחורי של הרכב בסך של 18,681.80 ש"ח (7,770 ש"ח עבודות, 8,335 ש"ח חלפים, 2576.8 מע"מ) ואת הנזק בחזית הרכב בסך של 7,200.12 ש"ח (3,000 ש"ח עבודות, 3,207 ש"ח חלפים, 993.12 ש"ח מע"מ). שמאי התובעת אף קבע כי בגין התאונה נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור 13% (8,010.6 ש"ח). סה"כ הנזקים - 33,893 ש"ח (30,323 ש"ח ללא מע"מ).
3. הנתבעת ביקשה להעמיד את רכב התובע לבדיקה ע"י שמאי מטעמה. הבדיקה ע"י שמאי הנתבעת, מר סגל אדי, בוצעה ביום 17.7.12, לאחר שהרכב תוקן. בחוות הדעת (נ/1) העריך שמאי הנתבעת את הנזקים לרכב כדלקמן: הנזק בחלק האחורי בסך של 15,631 ש"ח (7,770 ש"ח עבודות, 5,705 ש"ח חלפים, 2,156 ש"ח מע"מ). הנזק בחזית הרכב בסך של 6,874.18 ש"ח (3,000 ש"ח עבודות, 2,926 ש"ח חלפים, 948 מע"מ). שמאי הנתבעת קבע ירידת ערך בשיעור של 10% (6,162 ש"ח). סה"כ הנזקים - 28,667 ש"ח (25,563 ש"ל ללא מע"מ).
4. מאחר והתברר כי הרכב תוקן, ביקשה הנתבעת כי התובע ימציא חשבוניות וקבלות תיקון. התובע טען כי אין ברשותו קבלות משום שתיקן את הרכב ללא קבלות, ב"שחור". התובע בעדותו טען כי החליט לתקן את הרכב לבד ולחסוך את תשלום המע"מ (ע' 5 ש' 29-30). התובע סיפר כי הגיע להסדר עם אחד מוסכים כי התובע יביא טמבון ומראת צד והמוסך יבצע התיקון תמורת תשלום מזומן ללא חשבונית "למרות שאני מצהיר שאני עובר על החוק כרגע וזאת על מנת להוזיל את כל התיקון של הרכב" (ע' 6 ש' 1-4). התובע העיד כי רכש את החלפים האמורים מחברים תמורת סך כולל של כ-2,100 ש"ח (ע' 6 ש' 23-34), ללא חשבונית. התובע העיד כי בסופו של דבר שילם 22,600 ש"ח עבור התיקון והחלפים (ע' 7 ש' 2).
אשר לעבר הביטוחי של הרכב, טען התובע כי הרכב לא היה מעורב בתאונה מעת שהוא ברשותו (ע' 6 ש' 5-6). עוד טען כי נהג לבטח את הרכב בביטוח חובה בלבד, למעט בשנה הראשונה שאז ביטח את הרכב (ע' 6 ש' 9-10) באחד הביטוחים הישירים (ע' 6 ש' 16).
5. ב"כ התובע טען כי יש לפצות את התובע בגין מלוא נזקיו. ב"כ התובע טען כי אין מקום להפחית מהפיצוי בגין העובדה שהתובע ביצע בפועל את התיקון, כפי שאולי נהוג להפחית מקום שהתובעת היא חברת ליסינג או השכרה נוכח הנחות כאלה ואחרות להן זוכות חברות אלה. בענייננו, טען ב"כ התובע, מדובר באדם פרטי ללא יכולת מיקוח עם ספקים ולכן אין לבצע הפחתה. ב"כ התובע מפנה לרף התחתון שנקבע בחוות דעת שמאי הנתבעת, בניכוי מע"מ, ובתוספת שכר טרחת השמאי. אשר לירידת הערך, טוען ב"כ התובע כי יש לאמץ את חוו"ד שמאי התובע שכן בחוו"ד שמאי הנתבעת נקבע כי התיקון שבוצע ברכב הינו באיכות ירודה.
6. ב"כ הנתבעת טען כי כיוון שהתובע תיקן את הרכב, הרי שעל פי כלל הראיה הטובה ביותר, היה עליו להציג חשבוניות וקבלות תיקון. משלא עשה כן, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו וכלשונו: "זה נכון שהתובע לא חייב לתקן ואז זכאי לקבל. אך משעה שתיקן, ואנו יודעים בפועל מה הוא הוציא, הרי לא יכול להתעשר על חשבון אף אחד, כולל על חשבונה של הנתבעת" (ע' 5 ש' 15-16). עוד טען ב"כ הנתבעת כי ירידת הערך כפופה לעבר הביטוחי של הרכב וזה לא הוצג ע"י התובע. לכן, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ירידת הערך.
7. עוד מבקש ב"כ הנתבעת להפנות להתנהלות התובע בתיק, אשר הגיש את התביעה לביהמ"ש מבלי שפנה תחילה לחברת הביטוח, ולאחר מכן, עת לא שיתף פעולה עם הנתבעת לצורך בדיקת הרכב ע"י שמאי מטעמה, בנסיון, לטענת הנתבעת, להסתיר את העובדה שהרכב תוקן.
8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את חקירת התובע וטיעוני ב"כ הצדדים בע"פ, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה בחלקה.
9. אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה מקום שתוקן הרכב והתובע לא הציג קבלות תיקון, אין הוא זכאי לפיצוי מאת המזיק. אם נקבל את גישת הנתבעת בענין זה הרי שהנתבעת תצא נשכרת על אף שאין מחלוקת כי היא אחראית לנזק אשר נגרם ברכבו של התובע וכי עליה לפצותו בגינו. אמנם, כחלק מהנטל המוטל על תובע, עליו להוכיח גם את שיעור נזקו כתנאי לקבלת הפיצוי. בענייננו, הוכח שיעור הנזק, אף מכח חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת. בחוות דעתו, מציין שמאי הנתבעת: "חוו"ד זו נערכת תוך בדיקת חוו"ד השמאי מטעם התובע
לאחר גמר תיקון הרכב... בעת בדיקתי נוכחתי כי
רמת תיקון הרכב הינה נמוכה ואף רשלנית, עבודות היישור ללא גימור. עבודות הצבע ללא הכנה
וניכרת רמת תיקון נמוכה ברכב. לאור כך בחישוב ירידת הערך התייחסתי לירידת הערך לאחר ניכוי רמת התיקון" (ההדגשות אינן במקור). דהיינו, שמאי הנתבעת מאשר כי הרכב תוקן וקובע במפורש כי רמת התיקון שבוצע ירודה ואף רשלנית. רמת התיקון אף הובאה ע"י שמאי הנתבעת בחשבון עת קבע את שיעור ירידת הערך.
10. בעניין זה הפנה ב"כ התובע לפסק דינו של כב' השופט אורן שוורץ במקרה דומה שם קבע: "
ברמה העקרונית, אינני מקבל את טענת הנתבעים, כאילו הסכומים ששילם התובע בעין גודרים את גובה הפיצוי. בענייננו אין מדובר בתביעה מכוח פוליסת ביטוח, אלא בתביעה מכוח עילת נזיקין. במקרה כזה חל עקרון העל לפיו, על מזיק להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא אירע הנזק. אם התובע בחר לתקן את רכבו באופן "חסכוני", תוך שהוא מוותר על רכיבי תיקון מסוימים ונעזר במכרים או חברים, אין הנתבעים רשאים להיבנות מכך." (תאמ (ראשל"צ) 1956/08
דני כהן נ' חברה להובלת דלק בע"מ (27.4.10)). באותו פס"ד הפנה כב' השופט א. שוורץ לדברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 9085/00
שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462: "
כלל הוא בתורת הפיצוי כי יש להעמיד ניזוק במצב שהיה נמצא בו אלמלא אירעו ההפרה והנזק שנצמח בעקבותיה. מקובל עוד לפסוק פיצוי מתוך הנחה רעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מחייבים בדרך כלל הוכחה נחרצת לאופן השימוש העתידי בו, ותשלומו אינו מותנה בהתחייבות הנפגע להשתמש בו למטרה מוגדרת".
11. הוא הדין בענייננו. התביעה הינה תביעה בעילה נזיקית. מקום שהנתבעת מאשרת כי נהג הרכב שביטחה אחראי לאירוע התאונה, הרי שמוטלת עליו החובה לפצות את הניזוק-התובע, והנתבעת, כמבטחת המזיק, באה בנעליו. התובע העיד כי נוכח סוג הפגיעה, החליט לתקן את הרכב טרם קבלת הפיצוי וביקש להקטין העלויות. אין כל מניעה בדין מלעשות זאת, ואין אני יכולה לקבל את גישת הנתבעת לפיה כיוון שלא הוצגו קבלות תיקון, הנתבעת פטורה מחובתה לפצות את התובע. הפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעת עניינה בחברות ליסניג והשכרת רכב ולא ניתן לגזור מהם גזרה שווה לענייננו, עת עסקינן בתובע פרטי.
12. ההבדל בין חוות דעת הצדדים אינו גדול ומתמצה ב-2,911 ש"ח (ללא מע"מ) בכל הנוגע לנזקים הישירים, ללא ירידת ערך. ההבדל בין חוות הדעת הוא בכך ששמאי התובע העריך שווי פח אחורי ב-3,330 ש"ח ושמאי הנתבעת העריכו ב-1,100 ש"ח, שמאי התובעת העריך שווי מכסה תא מטען ב-2,400 ש"ח ושמאי הנתבעת ב-2,000 ש"ח, שמאי התובע העריך פח ניצב מכסה מנוע ב-429 ש"ח ושמאי הנתבעת ב-148 ש"ח. שמאי הנתבעת הסביר ההפרשים בכך שבפח האחורי אישר חלק תואם ומכסה תא המטען ופח ניצב מכסה מנוע נקבעו ע"י שמאי התובע מעל למחיר הסביר.
שמאי הצדדים לא נחקרו ולא הובאו ראיות נוספות לעניין הנזק מעבר לכך, למעט עדות התובע לפיה שילם כ-22,600 ש"ח בגין התיקון שביצע ברכב, סכום התואם את הסכום שקבע השמאי מטעמו כעלות תיקון הרכב, ללא מע"מ. מקום ששמאי הנתבעת, אשר בדק את הרכב לאחר שתוקן, קובע בחוות דעתו כי התיקון שבוצע רשלני וברמה ירודה, ספק בעיני אם אכן שולם הסכום אשר נטען ע"י התובע. בנסיבות אלה, אין מקום להעדיף את חוות דעת שמאי התובע על פני חוו"ד שמאי הנתבעת.
אשר על כן, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום הקבוע בחוו"ד השמאי מטעמה, ככל שנוגע לעבודות ולחלפים, ללא מע"מ, ובסה"כ 19,401 ש"ח.
13. אשר לירידת ערך. על אף בקשות הנתבעת, לא הציג התובע מסמכים באשר לעברו הביטוחי של הרכב. בדיון טען תחילה כי לא ביטח את הרכב. בהמשך נזכר כי ביטח את הרכב בשנה הראשונה בה הרכב היה ברשותו. התובע העיד כי עת הרכב היה ברשותו לא היה מעורב בתאונה נוספת (ע' 6 ש' 6). בנוסף, יש להביא בחשבון כי גם שמאי הנתבעת, אשר, כאמור, בדק את הרכב לאחר התיקון, קבע ירידת ערך לרכב. במצב דברים זה ובנסיבות הענין, אני מעמידה את הפיצוי בגין ירידת הערך בהתאם לחוו"ד שמאי הנתבעת בסך של 6,162 ש"ח.
14. לא מצאתי לחייב את הנתבעת לשאת בשכ"ט שמאי התובע, מקום שבפועל הרכב תוקן, לא הוצגו קבלות וביהמ"ש הסתמך על חוו"ד שמאי הנתבעת.
15. אשר לטענת הנתבעת לפיה אין מקום לחייבה בסכום האגרה ששולמה ובשכ"ט עו"ד כיוון שהתובע לא פנה טרם שהגיש התביעה לנתבעת בנסיון לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי ביהמ"ש, יתכן ויש ממש בטענה זו, וזאת אילו אכן לא היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים וזו היתה מתמצה בעניין זה. אלא שבענייננו, היתה מחלוקת נוספת בין הצדדים והנתבעת סרבה לפצות את התובע בגין נזקו, כמפורט לעיל.
16. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 25,563 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 5.12.11. בנוסף, אני מחייבת את התובעת בהוצאות התובע בסך 453 ש"ח (אגרה) ובשכ"ט עו"ד בסך 4,486 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מעת קבלת פסה"ד.